רשב״א על נדרים פ״ד

1 ואי אמרת בעל לאו בכלל בריות הוא אמאי צריך להפר. ויש ספרים דגרסי ואי אמרה אמרת – לפי הגמרא כאן בעל לאו בכלל בריות הוא נדרי עינוי נפש הוא יפר לעולם ופירש מורי הרב ז"ל דהכי קאמר כיון דקתני יפר חלקו, על כרחין לא נטולה מהנאת תשמיש קאמרה – לפי השי"מ אלא נטולה מפירותיה, ואם כן נדרי נפש אינון ויפר אפילו לאחרים, ואמאי קתני יפר חלקו כלומר לעצמו, דאף על גב דקונם שאני נהנה לבריות אין יכול להפר, התם משום דמישתריין לה פירותיהן כי זבין להו בעל, אבל הכא פירותיהן קאסרה ואפילו אי זבין להו בעל. ואם תאמר ודלמא דקאמרה קונם שאני נהנית מן הבריות והיינו נטולה מן היהודים, כלומר מהנאתן ולכך לא יפר את חלקו, נראה לי דכיון דלא הוי עינוי נפש גם דברים שבינו לבינה לא הוי, דמאי איכפת ליה – לפי השי"מ אם לא תקבל מתנות באדם. עד כאן לשון מורי ז"ל. ולשון אחר קצר ראיתי משמו של מורי ז"ל אי בעל לאו בכלל בריות הוא, על כרחין לאו נטולה מתשמיש קאמרה, שהרי אסורה ועומדת בתשמיש בלא נדר, ואי אפשר לומר נמי דקונם שאני נהנית מן הבריות דוקא משלהם קא אמרה, אבל ממה שיקנה הבעל מהם תהנה לא היא, דאם כן אמאי יפר בעודה תחתיו, הא אפילו בינו לבינה לא הוי, כיון שיכול הבעל להביא לה ממקום שירצה. עד כאן.

2 קסבר ספיקו אינו טובל. כלומר ודאי אינו טובל מדאורייתא, וכיון שכן ספיקו אינו טובל אפילו מדרבנן, וכיון דספיקו אינו טובל לית ביה טובת הנאה ושרי לאיתהנויי מיניה וכו'. ואם תאמר ומה ענין טובת הנאה אצל טובל ואינו טובל – לפי השי"מ דהא טובת הנאה מדכתיב ונתת נפקא לן בחולין קלא, ב, תירצו בתוספות ד"ה ספקו בשם הר"מ בר שנאור ז"ל דכיון דדרשינן סנהדרין פג, א את אשר ירימו בעתידין לתרום, אזהרה לאוכל טבל, כל הנהו דטבילי אית בהו טובת הנאה, דירימו משמע כמו נתינה, ואף על גב דבמעשר עני גופיה כתיבה נתינה הא כתיב נמי והנחתו, אבל ירימו אלים לן דאיתקיש נתינתן. ומורי הרב ז"ל פירש לשון אחר, דכיון דכל המעשרות טבילי וזה אינו טובל, מדמינן ליה ללקט שכחה ופאה וסמכינן על קרא דכתיב דברים יד, כח והנחתו בשעריך, ולמאן דאמר טובל כשאר המעשרות מדמינן ליה לשאר המעשרות, ואזלינן בתר קרא דכתיב וגם נתתיו.

3 מתחלק בתוך הגרנות. פירש רבינו תם דבספרי רמו להו לקראי אהדדי, כתיב דברים יד, כו ונתת וכתיב כח והנחתו בשעריך, ומשני כיצד כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים כלומר בימות החמה שאדם מניח הפירות בבית הגרנות התם לית ביה טובת הנאה, אבל בימות הגשמים שאדם מכניסתן לבית כדי שלא יטנפו בגשמים בגרנות, התם כתיב ונתת ואז טובת הנאה לבעלים. ויש מפרשים בהפך דמקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחתו בשעריך כתיב כלומר שיוציאנו מן הבית ויניחנו בגרנות, כלומר דכל ימות הגשמים אינו צריך להוציאו אלא מחלקו בתוך ביתו, ואז יש לו בו טובת הנאה, אבל בימות החמה שאינו ירא שיטנפו מן הגשמים, מוציאו ומניחו בגורן והן באין ונוטלין.